הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו נגמה - פסקדין

פסק דין

1.זוהי תביעה בסדר דין מהיר בגין נזקי רכוש בתאונת דרכים.

כתב התביעה הוגש ערב ההתיישנות ממש, כך שמאז התאונה ועד מועד הדיון עברו למעלה משבע שנים.

2.בדיון שהתקיים העידו שני הנהגים שנהגו בשני כלי הרכב והוגשו תמונות הנזק לרכב המבוטח על ידי התובעת (להלן: הרכב המבוטח). מלבד אלו אין בפני ראיות משמעותיות אחרות המסייעות להכרעה בתיק. מדובר, איפוא, במצב של "גירסה מול גירסה", כאשר העדויות מתייחסות לאירועים שארעו לפני למעלה משבע שנים, ואין בנמצא סיוע בעדויות נוספות או בראיות חיצוניות.

3.בית משפט בשר ודם איננו בוחן כליות ולב. היכולת להכריע בדבר מהימנותם של שני עדים על סמך עדויות קצרות המתייחסות לאירוע ישן היא מוגבלת מטיבה. לכן הצעתי לצדדים להגיע להסדר בתיק על סמך הערכת העדויות והסיכונים. אולם לא הושגה הסכמה לסיים את התיק בדרך אחרת, ועל בית המשפט לעשות את מלאכתו.

4.שני הנהגים מסרו תיאורים שונים זה מזה כבר לגבי עצם קרות התאונה: נהג הרכב המבוטח תיאר בעדותו ובשרטוט ת/1 כי שני כלי הרכב הגיעו לצומת האחד מול השני. לטענת נהג הרכב המבוטח הוא עמד ברמזור אדום והחל בנסיעה כשהאור הפך לירוק, ואז נסע הנתבע מולו ופנה שמאלה, על אף שהנסיעה בכיוון זה היתה אסורה. כתוצאה מכך פגע בו, לטענתו, רכב הנתבע.

הנתבע תיאר סיטואציה שונה: לטענתו, בעדות ובשרטוט נ/1, בעת הכניסה לצומת היה הרכב המבוטח מימינו ולא מולו. לטענת הנתבע הוא עצמו נכנס לצומת באור ירוק, ואילו הרכב המבוטח הגיע לרכב במהירות גבוהה מאד של 120 קמ"ש (הנתבע חזר מספר פעמים על מספר זה) ופגע בו.

5.עדות הנתבע לקתה באי דיוקים ובקשיים עובדתיים במספר נושאים:

כאמור, הנתבע ציין מספר פעמים במהלך עדותו את מהירות נסיעתו של התובע כמהירות של 120 קמ"ש. אפשרות כזו אינה סבירה כלל וכלל: מדובר בכניסה לצומת באיזור עירוני. בתנאי דרך כאלה, גם מהירות של 80, 90 או 100 קמ"ש היא מהירות מופרזת לתנאי הדרך. גם מהירות כזו אינה מאפשרת עצירה מהירה עם ההגעה לצומת. נסיעה במהירות של 120 קמ"ש אינה אפשרית כלל בתנאי הדרך, והדבר ברור לכל נהג. העובדה שהנתבע עמד על כך פועלת לחובתו ומעוררת חשש שמדובר בניסיון מכוון להציג את נהג הרכב המבוטח באור שלילי.

במקרה אחר מסר הנתבע עובדות סותרות: כשנשאל לגבי נזק ברכבו שלו, השיב הנתבע שמדובר ברכב שממילא ערכו היה נמוך כך שערכו לא ירד כתוצאה מהתאונה. על אף שלא נשאל על כך במפורש, ציין הנתבע את הסכום ששילם תמורת הרכב: בפעם אחת נקב בסכום של 1,500 ₪ ובפעם השניה 2,000 ₪ (פרוטוקול עמ' 3, שורות 5-6; 29). הנתבע לא חייב היה לציין עובדה זו ואילו העיד שאינו זוכר את הסכום לא היה בכך כדי לעורר תמיהה נוכח הזמן שחלף. אולם משהעיד מיוזמתו ללא היסוס, והתגלתה סתירה בדבריו, יש לזקוף את הדבר לחובתו.

דבריו של הנתבע היו בלתי אמינים בנקודה נוספת: הוא טען כי נהג הרכב המבוטח מסר לו אישור בכתב שלפיו אין הנתבע חייב לו כלום. לטענת הנתבע הוא לא שמר את המסמך שהיה בידיו כיון שסבר שהנהג ישר ואמין ולא יתבע אותו בעתיד.

האפשרות שהנתבע לא שמר את האישור בכתב שהיה בידיו לאחר מספר שנים נראית סבירה. אולם הנתבע בדבריו קשר בין העדר האישור לבין מועד הגשת התביעה וההתיישנות. מדבריו השתמע כי לא שמר על הניירות משום שחלפו 7 שנות ההתיישנות (פרוטוקול עמ' 3 פיסקה ראשונה). הצגה כזו של העובדות, כאילו אין מדובר באבדן ובשכחה סתם אלא שהנתבע היה מודע למועד ההתיישנות ולא שמר על המסמכים לאחר שעברו 7 שנים, נראית מניפולטיבית. אין זה סביר שהנתבע שמר את האישור במשך 7 שנים עד ההתיישנות ומשזו חלפה איבד את המסמכים.

קושי נוסף בנושא זה נובע מכך שהנתבע טען כי נהג הרכב המבוטח לא ידע לכתוב (הכוונה ככל הנראה לכתיבה בעברית), ולכן הנתבע הוא שרשם את פרטיו שלו ונתן אותם לנהג הרכב המבוטח (פרוטוקול עמ' 2 שורה 29; עמ' 4 שורה 19). אולם בה בעת טען כי הנהג, שכאמור אינו יודע לכתוב, הוא שכתב בעצמו ואישר כי אין לו טענות כלפי הנתבע (עמ' 3 שורה 9).

נושא נוסף בגירסת הנתבע הפוגע נוגע לטענתו לפיה לא ראה את הרכב המבוטח עד לרגע הפגיעה. כשנשאל אם בעת שעבר בצומת לא הסתכל לצדדים השיב "אם יש ירוק אני נוסע" (עמ' 4 שורה 25). בכך למעשה אישר הנתבע כי לא הביט לצדדים כאשר נכנס לצומת.

6.כל הקשיים שפורטו בגירסת הנתבע אינם מהותיים ביותר. חלקם אינם נוגעים ישירות לנושאים שבמחלוקת, לגבי חלקם ניתן למצוא הסברים שונים. אולם הצטברותם יחד מטילה ספק לא מבוטל לגבי מהימנותו של הנתבע.

מנגד, עדותו של הנהג ברכב המבוטח היתה קצרה ובהירה, ולא עוררה קשיים מיוחדים. ראוי לציין גם כי העד מטעם התובעת אינו בעל עניין בתוצאות ההליך, שכן הוא קיבל את נזקיו מחברת הביטוח כבר לפני שנים, ומעמדו עתה הוא כשל עד ניטראלי כמעט לגמרי.

7.עובדה נוספת שיש להזכיר היא מקום הפגיעה ברכב. על פי חוות דעת השמאי והתמונות שהוגשו, הפגיעה היתה בחלק הקדמי ימני של הרכב המבוטח. מיקום זה מתיישב היטב עם גירסת התובע והעד מטעמה, לפיה הגיע רכב הנתבע ממולו ופנה שמאלה.

גם במקרה זה אין מדובר בראיה ניצחת. שכן מקום הפגיעה אינו בלתי אפשרי גם על פי תיאורו של הנתבע. למעשה, הנתבע העיד כי לא ראה בדיוק את המפגש בין כלי הרכב (פרוטוקול עמ' 6), כך שמקום הפגיעה אינו סותר את עדותו. אולם ההתאמה בין הפגיעה לבין עדות נהג הרכב המבוטחת מספקת תמיכה נוספת לגירסת התובעת.

8.לאור כל האמור, במאזן ההסתברויות אני מעדיפה את גירסת התובעת על פני גירסת הנתבע, ומקבלת את התביעה.

על הנתבע לשלם לתובעת סכום של 29,339 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, 20.6.10. בנוסף ישא הנתבע באגרה ששולמה וכן בהוצאות העד מטעם התובע בסך 250 ₪. כמו כן ישא הנתבע בשכ"ט עו"ד של התובעת בסך 2,500 ₪.